איזביצה

באיזביצה של ימיינו חיים כ-400 תושבים, ואין בה יהודים.

העיירה הוקמה מלכתחילה כעיירה יהודית במאה ה-17.

הסיבה היא אי הרצון של האחראי האזורי שיהודים יגורו ליד הפולנים.

כל היהודים באיזביצה היו דתיים.

גרו בעיירה גם מעט פולנים אך לא הייתה בה כנסייה.

רבי מרדכי יוסף ליינר היה רב הקהילה במאה ה-19.

לזכר הרב הקימו אוהל צדיק.

בתחילת המלחמה חיו בעיירה 4,000 יהודים כ-93% מכלל האוכלוסייה.

בעיירה לא היה גטו בגלל הרוב היהודי.

הפולנים תושבי העיירה פונו על ידי הגרמנים למקומות אחרים.

העיירה איזביצה שימשה כתחנת מעבר בגלל קרבתה לבלז'ץ.

בשנת 1941 שולחו חלק מיהודי גרמניה לאיזביצה.

מנהגיהם של יהודי גרמניה היו שונים מאוד ממנהגי יהודי פולין.

יהודי גרמניה התנשאו על יהודי פולין ונוצר שבר ביניהן.

הגרמנים הבינו את השוני בין מנהגי שתי הקהילות וניצלו זאת לטובתם.

הגרמנים הקימו שני יודנראטים שונים ונהגו לשסות את שתי הקהילות אחת בשניה.

קהילת איזביצה היא הקהילה הראשונה שנשלחת להשמדה בבלז'ץ.

באיזביצה ישנם כמה קברי אחים.

אחד מקברי האחים הוא הקבר של משפחת גרינר.

אחד הבנים למשפחת גרינר חנוך, החליט שהוא צריך לברוח מאיזביצה כדי להינצל.

חנוך התחיל להסתובב בקרב משפחות פולניות, מחלקן הוא גורש אך, מאחת מהן קיבל תעודות מזויפות על שם "גרגור קובלובסקי".

אך הבעיה של חנוך היא שהוא לא דיבר פולנית רק יידיש ולא הכיר את מנהגי הנצרות.

חנוך הבין שהוא צריך להתערות בתרבות כדי לשרוד.

חנוך הצליח ללמוד לקרוא, לכתוב ולדבר פולנית בעזרת המשפחה הפולנית שעזרה לו.

הוא אימץ ב- 100% את הזהות הנוצרית שלו.

חנוך למד בסמינר לכמורה וכמעט מוכתר ככומר.

חנוך התלבט האם להתוודות על יהדותו או לא ובסוף מחליט לספר לראש הסמינר.

ראש הסמינר אמר לא לו לגלות את יהדותו.

לאחר המלחמה השאלות וההדחקה על עברו קוננו בו והוא החליט לעלות ארצה.

בשנת 1960 חנוך עלה ארצה והקים ביפו כנסייה, רואיין לעיתון ומוסר את שמו.

יום למחרת התקשר אליו אחיו שניצל במלחמה והם נפגשים.

המפקד הגרמני על היהודים באיזביצה הוא אנגלס, ציפה את ביתו במצבות מחוללות והרוסות בבית העלמין.

לאחר המלחמה המצבות שחוללו ושימשו את אנגלס עברו תהליך של הנצחה לזכרון המתים ותיקון השבר שפקד את הקהילה על ידי כך שעכשו הן מצפות את אוהל הצדיק.