המסע לפולין: ורשה

גדול הגטאות, הכיל בזמן השיא כ- 450,000 איש, החל מיולי 1942 יהודי הגטו נשלחו להשמדה בטרבלינקה, ב- 19 באפריל 1943 פרץ בגטו המרד הנודע, בו פעלו בגבורה וללא סיכוי, מעטים מול רבים, והראה לעולם שהיהודים לא הלכו כצאן לטבח.

חומת הגטו

תוואי חומת הגטו

שארית בתי הגטו

עדות יאן קרסקי - שליח ממשלת פולין הגולה שהוגנב לגטו לכמה שעות:

הרחובות מלאים. מלאים. כאילו כולם חיו בחוץ. הם ממירים את הרכוש העלוב שלהם. כל אחד רוצה למכור את מה שיש לו. שלושה בצלים, שני בצלים, כמה עוגיות. כל אחד מוכר. כל אחד מקבץ נדבות. הבכי. הרעב. הילדים הנוראיים האלו. ילדים שרצים, לבדם, אחרים ליד אמותיהם, היושבות. זאת לא היתה האנושות. זה היה מין… גהינום.

מפקדת הס"ס

צביה לובטקין - על האקציות

בנוסף רוצה אני לספר מה פירושה של "אקציה".

הדבר התחיל בכך שהשלטונות הגרמנים פרסמו כרוז באמצעות היודנראט, בו נצטוו כל אנשי הגטו לעבור מזרחה, פרט לעובדים אצל הגרמנים וביודנראט ואלה המסוגלים ל"עבודה יצרנית".

גם חולים השוכבים בבית החולים היו פטורים מחובת ה"העברה למזרח".

במבט ראשון היה נדמה כי הפקודה חלה על חלק קטן בלבד מיהודי ורשה.

אינני יודעת אם אדם צ'רניאקוב (ראש היודנראט בגטו ורשה) עצמו האמין כי כך הדבר.

אבל לא עבר אלא יום אחד בלבד והתברר לו שהכוונה היא לרובו של העם היושב בגטו ורשה.

הוא נדרש לספק כל יום אלפי אנשים, אנשים, נשים וטף.

כאשר התברר לו שאין מפלט וכי הכל אבוד, שלח יד בנפשו.

הציבור היהודי בגטו לא ידע כי "המזרח" משמעו מוות.

הוא לא רצה להאמין כי הסוף קרב ובא.

בנוסף לכך ידעו הגרמנים במשך כל ימי האקציה שנמשכה קרוב לשני חודשים, להסית את היהודים איש ברעהו.

האומשלגפלץ (כיכר השילוחים)