ביום השואה, שהתקיים חודש לאחר שחזרנו מהמסע,
פירסמה חברתנו עדי לויץ את תובנותיה שלאחר המסע בפורטל הסטודנטים
"זיגמונד"
מחפשת משמעות
בהפרש של כמה עשרות שנים בודדות מבני משפחה שנמנע
ממנה להכיר, בנסיבות אחרות לחלוטין, בקומה זקופה, בגאווה וגם בעצבות וזעזוע, עדי
לויץ השתתפה במשלחת הסטודנטים הארצית לפולין
מאת: עדי לויץ |
16/04/2015
השעה היא ארבע לפנות בוקר, עמוסת מזוודות וגיטרה,
אני בדרכי למסע שביכולתו להשפיע על הזהות שלי, ולהעלות שאלות רבות לגבי העבר, וכן
גם לגבי העתיד.
את הפלאפון השארתי בבית. להתנתק על מנת להתחבר.
בכל מקום מתרוצצים סטודנטים מאוניברסיטאות
ומכללות שונות מרחבי הארץ. מגוון רחב של 180 סטודנטים, כל אחד עם דעותיו והשקפת
עולם שונה וייחודית, יוצאים למסע היסטורי משותף בעקבות השואה.
ישנם הרבה אנשים שיוצאים לפולין בשנות התיכון.
אין ספק שחוויה זו שונה ובעלת משמעות אחרת. במשלחת זו, הסטודנטים השונים לא הכירו
זה את זה, וקשת הדעות היה רחב מאד. ערך מוסף במסע בשלב זה בחיים הוא הגיל. בתור
סטודנטים באוניברסיטה לעומת התיכון, רואים את המציאות בצורה שונה, מתמקדים ונותנים
דגש לנושאים אחרים, וככל שמתבגרים החוויה יותר שכלית מאשר רגשית.
הגענו לפולין, והתחלנו את המסע בבית הקברות
היהודי בוורשה. כדי להבין את עוצמת הקהילה היהודית שהייתה ונמחקה, מספיק להתבונן
בגודל בית הקברות. מצבות גדולות עטורות כיתובים וציורים מרשימים. בלב בית הקברות
יש אזור מגודר, שבו קברו בקבר אחים את הגופות שנערמו בגטו, ולא הצליחו להביאם
לקבורה.
עשינו את דרכנו למחנה הריכוז מידאנק. מתחם עצום
בגודלו, עם אנדרטה גדולת ממדים, והר אפר בסוף המחנה. תודעת תכנון הרצח ההמוני של
הגרמנים מתחילה לחלחל ככל שהסתובבנו במחנה. הכל התנהל בקפדנות, מלווה בהסוואת
המציאות מפני ההמון על מנת למנוע אי סדר ופאניקה. על הכל חשבו מראש, מהרגע שכף
רגלם של האסירים ירדה מהרכבת, ועד תום תהליך הרצח במשרפות. המחנה צמוד לעיר
לובלין. כאשר עברנו ליד הביתנים, אדם פולני שתל פרחים בגינה. נוף ביתו הינו מחנה
השמדה, אשר היה פעיל לפני כמה עשורים. "ההיפך מאהבה הוא לא שנאה, הוא
אדישות" (אלי ויזל).
מראה הר האפר מקרוב, אינה ניתנת לתפיסה במוח
האנושי. אלפי אנשים שחייהם נגדעו, ולא נשאר מהם אלא זיכרון.
"הר
הר גדול עטוף שחור.
הבטן מתכווצת,
ההיגיון מסרב להאמין.
כיצד אובדת האנושיות,
והמציאות מקבלת פני אכזריות.
בני אדם, הנותרים כחול הנידף ברוח.
השקט מסביב עם זעקת דם אחיי הבוקעת מן האדמה.
מי יצילני
מאין יבוא עזרי".
ממחנה ההשמדה, נסענו לעיר לובלין על מנת לראות,
או יותר נכון לדמיין את התיישבות הקהילה היהודית המפוארת שהתחילה בערך במאה ה-17.
מתמונות ישנות של הרובע היהודי בלובלין, ניתן להתבלבל ולחשוב שאתה מתבונן בתמונה
של רחוב במאה שערים. מודעות ביידיש ובעברית על קירות הבניינים, יהודים מתהלכים
ברחוב בלבוש חרדי מסורתי. מציאות שהייתה ונכחדה. התחושה שאתה מהלך ברחוב שלפני
פחות ממאה שנה הייתה נוכחות יהודית מאד גדולה.
נסענו למחנה ההשמדה בלז'יץ. מכל המחנה, ניצלו
שלשה אנשים. קשה לתפוס איך הכל התנהל בציות מלא, כאשר חלקם ידעו שיש סיכוי שהם
הולכים אל מותם. ויקטור פרנקל קורא למצב זה "אשליית החנינה". בני אדם לא
מסוגלים לתפוס את המוות שלהם, ולכן משלים את עצמם שבסופו של דבר יצליחו להינצל.
בתור אזרחים ישראליים צעירים, שגדלו במדינת
ישראל, קשה להבין מציאות שונה מזו שגדלנו עליה. ק. צטניק קורא לאושוויץ ולמציאות
השואה "פלנטה אחרת". מי שלא היה בשואה, ולא עבר את הזוועות במקום הזה
לעולם לא יצליח להבין.
"בגדים חסרי אנשים
נעליים מיותמי רגליים
משקפיים ללא עיניים
מזוודה שלעולם לא תצא יותר למסע
טלית שבוכה על בניה, כמהה להתעטף על גבי בעליה
שערות אסופות לפקעת חסרת ראש
מברשות שאת הקשרים כבר לא יוכלו לכבוש
האירוניה בדומם שחי וחי שדומם
ערימות על גבי ערימות של חיים שהיו ואינם".
למחנה ההשמדה בירקנאו אבא קובנר מצווה להגיע.
לזכור את מה שהיה. לזכור ולעולם לא לשכוח. האסירים שמגיעים לבירקנאו עוברים
"סלקציה" לחיים ולמוות. בני אנוש אשר לוקחים לידיהם את המושכות של אלוהים,
ומחליטים מי יזכה לראות את השמש זורחת ביום למחרת. לאחר השואה אבא קובנר שואל את
הרב עמיטל- "איך אפשר להאמין באלוהים אחרי השואה?" והרב עמיטל משיב לו-
"איך ניתן להאמין באדם אחרי השואה".
ביום הרביעי הגענו לכפר מורקובה. בכפר זה היו
משפחות פולניות, חסידי אומות העולם, אשר הסתירו יהודים בביתם ובכך סיכנו את חייהם.
היה מעניין להיחשף לעובדה שמשפחות לא יהודיות, זרות, ומוגנות מפני השלטון הנאצי,
מוכנות לסכן את עצמן, על מנת להציל יהודים ואולי אף את האנושיות המשתכחת באדמות
אירופה. היו משפחות שהגרמנים תפסו, והוציאו להורג בצורות אכזריות ונוראיות. יש
לזכור גם את אותם משפחות גיבורות שבחירוף נפש הסתירו יהודים בביתם.
ביומנו האחרון סיירנו שוב בוורשה, הפעם בתחום
היישוב היהודי והגטו. דיברנו על התנאים הקשים, והמרד הגדול והמשמעותי שפרץ בגטו.
צעירים ששמו בראש מעייניהם את ההתנגדות לנאצים, והסירוב ללכת כצאן לטבח, גם במחיר
של מוות. למות בתור לוחם אקטיבי, ולא בתור אסיר. צעירים אלו בתחילה הצטיירו בתור
איום וסכנה אשר יש לרסן. המבוגרים מחאו נגד כל סוג של מרד ומאבק. אך עם הזמן,
הבינו שלמוות אין אלטרנטיבה, השאלה היא אופן המוות. הצעירים הללו החלו להשפיע גם
על המבוגרים שבתחילה התנגדו למרד.
התקופה בה יצאנו למסע ייחודית מכמה סיבות. ראשית
כל, הנחיתה חזרה בארץ ביום הבחירות. ההוכחה לכך שלמרות הכל, הגרמנים לא הצליחו
במשימתם. לא רק שניצלנו, אלא גם הקמנו מדינה, ובאפשרותנו להשמיע את קולנו במדינה יהודית
דמוקרטית. בנוסף, ערב פסח אשר מסמלת את החירות והיציאה מעבדות לחירות. ניתן לראות
בשואה מעין "יציאת מצריים", מעבדות לחרות אחרי סבל ורצח.
לאורך המסע נשמעו קולות שונים הן מבחינה זהותית,
פוליטית, דתית ואידיאולוגית. לפעמים קשה לשמוע דעות אשר נוגדות את העולם הפנימי
שממנו אתה מגיע. חלק מהיופי הוא שלמרות הפערים והשוני בינינו, כולנו שייכים לאותו
העם. לכל אחד יש נקודת חיבור שונה לשואה- האחד מתחבר מבחינה היסטורית, ואחר מבחינה
זהותית ויש אפילו שתיאולוגית.
לצאת לפולין במסגרת משלחת סטודנטים אשר ייצגה את
מדינת ישראל, ואת המוסדות האקדמיים השונים ברחבי הארץ בהחלט היווה חוויה בלתי
נשכחת. שיח מגוון אשר התפתח מתוך השבר, שנעשה בסובלנות וכבוד אחד את השני למרות השוני
בהשקפת עולם.
המאמר פורסם גם במגזין הסטודנטים הארצי
"סילבוס"
עדי גם סיפרה על המסע בטקס יום השואה שהתקיים
באוניברסיטת בר אילן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה