באושוויץ היה לנו מפגש לא מתוכנן עם יחיאל אלכסנדר, ניצול המחנה. מספר סטודנטים ביקשו שיספר את סיפור חייו ואכן הוא סיפר לנו את סיפורו המרתק.
"נולדתי בחורף הקשה של שנת 1927 בסוליוב, עיירה
סמוכה ללודז' בפולין. משנת 1921 אבי אברהם אלכסנדר שרת בצבא הפולני והגיע לדרגת קצונה,
היה אחד מעשרת הבנים של כל בני משפחתו. אביו וסבו עסקו בעסקי הטקסטיל. לסבו היתה גם
מנסרה בבעלותו וגם מסבאה על שפת נהר פיליצה והיה לו רשיון למכור סיגריות ואלכוהול,
זאת עקב נכותו מהמלחמה".
את ילדותו בילה עם חבריו בנהר. בחורף הנהר קפא והילדים
החליקו עליו, בקיץ הם התרחצו ודגו דגים בנהר. כבר בבית הספר בו היו מעט יהודים, הוא
הרגיש בגילוי אנטישמיות כלפי היהודים. 1936 עזב האב ללודז' וב-1938 עקרה המשפחה הגרעינית ללודז'. חלק מהמשפחה המורחבת היגרו לארגנטינה
ולא"י. סוליוב נכבשה ע"י הצבא הגרמני - העיירה נחרבה עד היסוד ויחיאל ברח
ליערות. נוב' 1939 הוכרזה לודז' כעיר גרמנית וצורפה רשמית לרייך השלישי. בית הכנסת
הגדול נשרף. גטו לודז' הוקם. יחיאל גר במקום משנת 1938 מגיל 16-11 עד אשר חוסל הגטו
בשנת 1944. הילדים בגטו התרוצצו ללא מסגרת וללא סדר יום. אביו של יחיאל יצא מהגטו מספר
פעמים כדי להביא מזון וכדי להעביר את דברי הערך שלו כמו כספים, זהב וכדו'. 1940 נפטרה
סבתו. בגטו סבלו האנשים
מרעב. יחיאל ראה את המוות והגופות כמחזה יום יומי. המוות שלט ברחובות.
"בגטו סיגלתי הרגל שנחרט בזכרוני. בכל פעם שמצאתי
דבר מאכל, הייתי נותן ממנו גם לאחרים". בגטו הוא למד לגנוב. הגנבה הפכה לדבר רגיל
כ"כ. ב-7 בספט' 1942 נערכה אקציה גדולה מאד. 24,000 יהודים נשלחו למחנות השמדה.
היה רעב גדול בגטו לודז' - יחיאל מצא עבודה במפעל לייצור מסמרים וזאת ע"מ לקבל
צלחת מרק. ביולי 1944 הוחלט לחסל את גטו לודז', כולם הוכנסו לקרונות של בקר ללא מזון
וללא מים, בצפיפות נוראה. כאשר נעצרה הרכבת, הם הורדו באושויץ מהקרונות ע"י חיילי
אס אס וקבלו בגדי פסים "פיג'מות". שם החל המיון לשמאל ולימין, גברים לחוד
נשים לחוד וילדים לחוד, שם נגזר גורלם לחיים או למוות. יחיאל נשלח עם הנשים אך ברח
לכיוון הגברים. הוא נתפס ונשלח עם עוד נערים חזרה לעמדת הנשים. בין אנשי הזונדר קומנדו
היו כמה לודז'אים שכנראה זיהו כמה מההולכים למוות כיוצאי לודז' וגילו להם שבנקודה מסויימת
במסלול שלהם למוות יש חלון שאפשר להסיטו ולברוח דרכו. כך ניצלו חייו של יחיאל מההליכה
למוות יחד עם עוד ארבעה ילדים וברחו לקבוצת הגברים. הם צעדו כשלושה ק"מ אל מחנה
בירקנאו.
האוכל שאכלו כיכר לחם עבור 20 איש וצלחת מרק ליום.
יחיאל מספר: "בבירקנאו ראינו את התנורים שעבדו ללא הרף, אפשר היה לראות את העשן
ולהריח את הריח החרוך. ידענו מה קורה ב"מקלחות" הגז ובתנורים. היה ברור לנו
שמתרחשת כאן השמדה המונית. זאת שמענו מפי ה"זונדר-קומנדו".
במחנה חיפשו נערים לעבודה. יחיאל החליט "אין
לי מה לעשות כאן, רק המוות מצפה לי, פה אין אוכל ולהתאבד איני רוצה. הוא התייצב עם
עוד 700 נערים, מתוכם בחרו כ-220, ביניהם יחיאל. חרטו להם מספר על היד. מספרו של יחיאל
7910B. התנאים
שלהם השתפרו והם קבלו כיכר לחם ל-4 אנשים במקום ל-20 אנשים ומנת מרק כל יום.
באושויץ בבלוק 11 זכו לשיפור נוסף בתנאים בזכות יהודי
מוורשה שדאג לנערים וסיפק להם 2 כיכרות לחם כל יום. נאמר להם שהם נבחרו לעבודה במטרה
להיות בעלי מקצוע כדי לשקם את גרמניה. ב-7 באוק' פרץ מרד של אנשי ה"זונדר קומנדו"
האחראים על פינוי הגופות בעיקר יהודים. הם פוצצו את הקרמטוריום, מאז הקשיחו את היחס
לאסירים במקום. יחיאל ניצל גם מצעדת הנערים מבלוק התלמידים שצעדו אל מותם.
יחיאל עבד בנגרייה שהכינה ארגזים עבור התחמושת, משם
עבר לעבוד ע"י מטבח העובדים האזרחיים ותפקידו היה לשמור על הכלב של קצין אס אס
שהיה אחראי על המטבח. הקצין לא ידע שיחיאל יהודי וזאת בזכות הקאפו בשם אוטו שדאג ליחיאל
בתנאי שיספק לו וודקה ומשקאות שהוברחו למחנה ע"י העובדים האזרחיים. היה תאום מוחלט
בין אוטו לבין המבריחים עובדי המטבח ויחיאל היה איש הקשר ביניהם. כך גם דאג לאוכל טוב
עבור עצמו וכן החזיק בתאו האישי מצרכים כמו חמאה ומרגרינה וסחר תמורתם נעליים ובגדים. בין שאר עבודתו שימש לפירוק רכבת עמוסת
פחם, חלוקת דואר. התקופה היא סוף המלחמה. הגרמנים כבר ידעו שסופם קרב. הם החליטו לחסל
את מחנה אושוויץ וכולם יצאו ל"צעדת המוות". יחיאל היה עם הטרנספורט האחרון
שיצא מאושוויץ. הם הוכנסו לקרונות והגיעו ל"מאוטהאוזן" רעבים, תשושים.
ב-25.1.45 חיפשו מסגרים ויחיאל התייצב לעבודה בכריית
מנהרות למטרת איחסון נשק. במנהרות אלו עשו גם ניסויים בטילים והכל היה בסודיות מוחלטת
מתחת לאדמה כדי לא להתגלות ע"י מטוסי הריגול. משם עבר יחיאל לעבודה במפעל
"מסרשמידט" במיון חלקי מתכת. בתקופה זו נמשכו כל העת הפצצות הרוסים וגם הפצצות
האמריקאים שהפציצו את המחנה. הרעב הנורא וסוף המלחמה הביא את יחיאל לראות מחזה נורא
בו אנשים הפכו לקניבלים, פירקו גופת אדם והכינו אותה לבישול - זה עורר סערת רגשות איומה
אצל יחיאל שנמנע מלאכול אותו היום.
פעם נוספת ניצל יחיאל ממוות כאשר לאחר מספר ימי צעידה
הגיעו כ-81,000 אסירים למחנה שיכלו להצטופף בו כ-800 איש. "אוטו" שהציל אותו
בעבר, אמר לו: "אל תאכל את המרק" ובאמת רבים מתו באותו היום.
4.5.45 - יום השחרור
לאחר השחרור הועבר יחיאל למחנה אונר"א, שם חבר
לכוחות הבריגדה היהודית, הועבר לאיטליה ע"י יחידה יהודית שהיתה אחראית על אספקת
המים של הגזרה. באיטליה למד עברית, עסק בהסתרת נשק של העפלה. יוני 1946 עלה ארצה באניה
"יאשיהו וודג'ווד" שנתפסה ע"י הבריטים. הוא הובא למחנה מעצר בעתלית
ומשם הגיע לקבוץ "אלונים", השתלב בקבוצת "עליות הנוער", השתתף
בהגנה. ב-1948 התגייס לפלמ"ח, שירת בחטיבת יפתח, נטל חלק בקרבות בגליל, בלוד,
ברמלה, בהגנה על ירושלים ובפריצת הדרך לנגב. 1949 היה ממקימי קיבוץ מלכיה בגליל, משם
עבר לנהלל, עסק בחינוך, הקים משפחה לתפארת. בשנים 2009-1983 תרם והתנדב למשמר האזרחי
במשטרת התנועה. כמו כן ובנוסף יחיאל מלווה משלחות לפולין ומשלחות צה"ל בפרויקט
"עדים במדים" וכן ביקר עם משלחות של ראשי ממשלה אריאל שרון ובנימין נתניהו,
כן לקח חלק בשנת 2005 בפרויקט של "תיאטרון עדות" - פרויקט חינוכי טיפולי
שבמסגרתו מספרים ניצולי שואה לצעירים את סיפורי הישרדותם ותקומתם. הסיפורים נאספים,
עוברים תהליך של כתיבה ועריכה לבמה ומפיקים הצגה בהשתתפות תלמידי ביה"ס עם השורדים.
התהליך מתבצע בלווי הדרכה וייעוץ פסיכולוגי צמוד והמנחים הם השחקנים עירית ועזרא דגן. יחיאל כותב שהוא מחוייב למשימה נוספת
והיא לעשות מצבה או לוח זיכרון למשפחת אמו ואביו כדי לקיים שם טקסי זיכרון.
מתוך ספרו ''נעורים אבודים''
לקוח מהאתר גפן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה