הדרומי משלושת
מחנות "מבצע רינהרד" (ביחד עם סוביבור וטרבלינקה) שהוקמו להשמדת יהודי
פולין, רוב המגורשים שהגיעו למחנה נשלחו מיידית לתאי הגזים ללא סלקציה, למעט כאלף
יהודים בכל זמן נתון, שהוחזקו בחיים להפעלת המחנה, במחנה נרצחו 600,000 איש והיו
בו רק שבעה שורדים.
על חורבות המחנה
הוקמו אנדרטה ומוזיאון
עדות של השורד רודולף
רדר
ההגעה לבלז'ץ
קרוב לשעות
הצהריים הגיעה הרכבת לתחנת בלז'ץ. הייתה זו תחנה קטנה. מסביב לה עמדו בתים קטנים.
בבתים אלה גרו אנשי הגסטאפו. בלז'ץ נמצאת בקו המסילה לובלין, טומאשוב. היא מרוחקת
מראווה-רוסקה 15 קילומטר. בתחנת בלז'ץ העבירו את הרכבת למסילה צדדית, שהובילה עוד
קילומטר אחד ישר למחנה המוות.
ליד התחנה גרו
פועלי הרכבת האוקראינים ועמד שם בניין קטן של הדואר.
בבלז'ץ היה נכנס
אל הבניין הקטן גרמני זקן, בעל שפם שחור סמיך – איני יודע מה היה שמו, אבל הייתי
מכיר אותו מייד – מראהו היה כמראה תליין; זה היה מקבל לרשותו את הפיקוד על הרכבת
והיה מוביל אותה עד למחנה. הדרך מהתחנה למחנה הייתה נמשכת שתי דקות. במשך ארבעה
חודשים ראיתי תמיד את הרוצח הזה.
המסילה הצדדית
עברה דרך שדות. משני הצדדים היה שטח פנוי לגמרי, לא היה אף בניין. הגרמני, שהיה
מכניס את הרכבת למחנה, היה יורד מהקטן – היה "עוזר" – במכות ובצעקות היה
מגרש את האנשים מהרכבת. היה נכנס בעצמו לכל קרון והיה מבקר, אם לא נשאר שם מישהו.
ידע את הכל. כשהרכבת הייתה ריקה והיא נבדקה, היה נותן אותו בדגל קטן והיה מוציא
אותה מהמחנה.
כל השטח הזה,
החל מבלז'ץ היה תפוס על ידי אנשי הס.ס., אסור היה למישהו להופיע כאן. היו יורים
באזרחים, שטעו וכנסנו לשטח זה. הרכבת הייתה נכנסת לחצר, שארכה ורחבה היה בערך
קילומטר אחד ושהייתה מוקפת גדר מתיל דוקרני ורשתות ברזל, שהיו מונחות אחת על גבי
השנייה, בגובה שני מטרים. התיל לא היה מחושמל. לחצר היו נכנסים דרך שער עץ, שהיה
מכוסה תיל דוקרני. על יד השער עמד צריח, שבו נמצא משמר על יד טלפון. על יד הצריח
עמדו אנשי ס.ס. אחדים עם כלבים, כשהרכבת הייתה נכנסת לשער, היה השומר סוגר אותו
ונכנס לצריח.
באותו רגע הייתה
מתחילה "קבלת הרכבת". כמה עשרות אנשי ס.ס. היו פותחים את הקרונות
בצעקות: "לצאת!". במגלבים ואלות היו מגרשים את האנשים מהקרונות.
הדלתות בקרונות
היו בגובה מטר אחד מעל לארץ. את המגורשים היו מכים ומכריחים אותם לקפוץ, את כולם,
על הארץ. ילדים היו נפצעים, הכל נפל מהקרון, כולם מלוכלכים, יגעים ומבוהלים. מלבד
אנשי הס.ס. שרתו גם "צוגספיהררים". אלה היו המשגיחים על העובדים
היהודיים שבמחנה המוות. הם היו לבושים באופן רגיל, בלי סימני המחנה.
את החולים,
הזקנים והילדים הקטנים, כלומר את אלה, שלא יכלו ללכת בכוחותיהם הם, היו שמים על
אלונקות ומושיבים על שפת הקברות הענקיים שנחפרו. שם היה איש הס.ס. אירמאן יורה
בהם, ואחר כך היה דוחף אותם במקבל לתוך הקבר. אירמאן זה, המומחה לרציחת זקנים
וילדים קטנים, איש גסטאפו גבוה בעל שערות שחורות והבעת פנים רגילה, גר, כמו אחרים,
בבלז'ץ על יד התחנה, בבית קטן, לגמרי יחידי, וכמו אחרים- בלי משפחה ובלי נשים.
בבוקר השכם היה
מופיע במחנה, היה נשאר שם במשך כל היום והיה מקבל את משלוחי המוות. מייד לאחר
הוצאת הקרבנות מהקרונות, היו מכנסים אותם בחצר, שהייתה מקופת שוטרים[2] וכאן היה
אירמאן נואם. הייתה דממת מוות. הוא היה עומד קרוב להמון. כל אחד רצה לשמוע, פתאום
הייתה מתעוררת בנו תקווה – "אם מדברים אלינו, אולי נחיה, אולי תהייה איזו
עבודה, אולי בכל זאת....".
שיטות הרמייה של
הגרמנים
אירמאן היה מדבר
בקול רם וברור – "אתם הולכים עכשיו להתרחץ. אחר כך תישלחו לעבודה". זה
הכל. כולם שמחים, מאושרים, שבכל זאת הולכים לעבוד. מחיאות כפיים. אני זוכר את
דבריו אלה שהיו חוזרים ונשנים בכל יום, ברוב המקרים שלו שפעמים ביום במשך ארבעת
החודשים, שבהם הייתי במחנה, חזר אליהם יום יום. זה היה רגע של תקווה ואשליה.
האנשים היו נושמים לרגע לרווחה, שרר שקט גמור.
בשקט התקדם כל
ההמון, הגברים ישר דרך החצר אל בניין, שעליו היה כתוב באותיות גדולות: Bade-und In-halationsraume (בית מרחץ וחדרים לנשימת אדים) – הנשים הלכו עוד מרחק של כעשרים
מטר, אל צריף גדול, שתפס שטח של מעל 30 מטר. בצריף זה גילחו לנשים ולנערות את
שערן. הן היו נכנסות בלי שידעו לשם מה מובילים אותן שמה. עוד שרר רגע שקט. ידעתי
אחר כך, שכעבור רגעים מספר, כשהיו מצווים עליהן לשבת ושמונה מספרים יהודיים,
אוטומטים ששתקו כמו קבר, היו מתקרבים, כדי לגלח את שערותיהן גילוח שלם עד העור,
באותו רגע היו הנשים תוספות את כל האמת ואף לאחת מהן, וגם לא למישהו מהגברים שהלכו
לתאים, לא היו כבר שום ספקות.
למעלה מעשרה
אנשי ס.ס. היו מזרזים את הנשים במגלבים ובכידונים חדים ללכת קדימה, עד הבניין, שבו
היו התאים, ושם דרך שלוש מדרגות לפרוזדור, והשוטרים היו סופרים את האנשים עד 750
לכל תא. את הנשים, שהתנגדו להיכנס לתא, היו השוטרים דוקרים בכידונים לתוך הגוף, דם
נשפך, וכך היו מכניסים למקום ההריגה. הייתי שומע את נעילת הדלתות, אנקות וצעקות,
קריאות ייאוש, בפולנית, באידית, בכי המקפיא את הדם מפי ילדים ונשים, ואחר כך זעקה
אחת משותפת איומה... הדבר נמשך 15 דקות – 20 דקות עבדה המכונה, לאחר 20 דקות היה
שקט, השוטרים היו פותחים את הדלתות מבחוץ ואני ביחד עם פועלים אחדים, שהושארו
כמוני ממשלוחים קודמים, היינו ניגשים לעבודה בלי שיראו בנו כל סימן שהוא על הפנים.
במחנה היו שני
צריפים בשביל העובדים בהשמדה, צריף אחד בשביל פועלים כלליים, צריף שני בשביל
"בעלי מקצוע". כל צריף הכיל 250 פועלים. האצטבאות נבנו בשתי קומות. שני
הצריפים היו דומים אחד לשני. האצטבאות היו מקרשים וקרש קטן בשיפוע מתחת לראש. על
יד הצריפים היו מטבחים, הלאה נמצאו מחסן, האדמיניסטרציה, מכבסה, מתפרה, ובסוף
צריפים מסודרים יפה בשביל השוטרים.
משני הצדדים של
הבניין, שבו היו תאי הגזים, נמצאו קברות, מלאים וריקים. ראיתי שורה שלמה של קברות,
שנתמלאו וכוסו בחול רב. כעבור זמן מה היו הקברות שוקעים. קבר אחד ריק מוכרח היה
תמיד להיות מוכן...
שייך הייתי
לקבוצת העובדים הקבועה שבמחנה. בסך הכל היינו 500 איש. "בעלי מקצוע" היו
רק 250, אבל גם מאלה עבדו 200 בעבודות, שאין צורך בשבילן בבעלי מקצוע: בחפירת
קברות וסחיבת גוויות. חפרנו שוחות וקברות ענקיים משותפים וסחבנו גוויות. גם בעלי
המקצוע מוכרחים היו להשתתף בעבודה זו לאחר גמר העבודה במקצועם. חפרנו באתים. הייתה
גם מכונה, שחפרה והוציאה את החול מעל לאדמה. המכונה הייתה שופכת את החול על יד
הקבר. היה נוצר הר של חול, שהיו מכסים בו את הקבר, לאחר שנתמלא גוויות. על יד
הקברות עבדו בקביעות בערך 450 איש, חפירת קבר אחד נמשכה שבוע תמים.
הדבר האיום
ביותר בשבילי הייתה הפקודה להניח גוויות בגובה מטר מעל לקבר המלא ולכסותן בחול; דם
שחור, סמיך היה נשפך מהקברות ומציף כמו ים את כל השטח. מוכרחים היינו לעבור מקצה
אחד של הקבר אל קצהו השני, כדי להגיע לקבר אחר. רגלינו בוססו בדם אחינו, דרכנו על
קברות מלאים גוויות, וזה היה דבר הרע והאיום ביותר...
שמר עלינו בזמן
העבודה הרוצח שמידט, הכה, בעט. אם מישהו מאיתנו לא עבד, לדעתו, די מהר, היה מצוות
על זה לשכב, היה מלקה אותו בשוט, היה מצווה על המוכה לספור את המלקות, ואם זה טעה,
היה מלקה אותו במקום עשרים וחמש – חמישים. האיש שהולקה לא יכול היה בדרך כלל לשאת
50 מכות; הקרבן היה בקושי מגיע לצריף ולמחרת היה מוציא את נשמתו. המחזה הזה היה
חוזר פעמים אחדות ביום.
בכל יום היו
הורגים בירייה מ-30 עד 40 פועלים. הרופא היה מגיש רשימה של אנשים שנחלשו, או
ה"אובר-צוגס-פיהרר", המשגיח העיקרי על האסירים, היה מגיש רשימה של
"העבריינים", כך שבכל יום הושמדו 30, 40 אסירים. בשעה המיועדת לארוחת
הצהריים היו מובילים אותם אל קבר ויורים בהם. בכל יום ויום היו משלימים את הרשימה
על ידי השארת אותו מספר אנשים מהמשלוחים, שהיו מגיעים כמה פעמים ביום. בלשכת
האדמיניסטרציה ניהלו רק רשימה, של הפועלים הקודמים והחדשים, ועשו חשבון, שמספר
האסירים יגיע תמיד ל-500. רשימה של מספר המשלוחים עם הקרבנות לא ניהלו.
ידענו, למשל,
שיהודים בנו את המחנה והעמידו את מכונת המוות. אף אחד מקבוצה זו לא נשאר בחיים.
היה זה נס, אם מישהו מהעובדים בבלז'ץ נשאר בחיים לאחר חמישה או שישה חודשים.
ברצוני לספר על
משלוח מזאמושץ. היה זה קרוב ליום ה-15 בנובמבר. היה כבר קר, שלג ובוץ כיסו את
הארץ. בסופה כזאת הגיע משלוח מזאמושץ, אחד מיני רבים. במשלוח הזה היו כל חברי
מועצת הזקנים (יודענראט). כשכולם כבר עמדו עירומים, לפי הסדר הרגיל, הובילו את
הגברים לתאים ואת הנשים לצריף לגילוח השערות. על חברי מועצת הזקנים ציוו להישאר
בחצר. השוטרים הובילו את המשלוח להשמדה, וכל הפמליה של אנשי הס.ס. נתאספו מסביב
ליושב ראש מועצת הזקנים. אינני יודע מה היה שמו, ראיתי בן אדם בגיל העמידה, חיוור
כמו מת ושקט לגמרי.
אנשי הס.ס. ציוו
על המנגנים שבתזמורת לעבור לחצר ולחכות להוראות – התזמורת, שהשתתפו בה שישה
מנגנים, הייתה מנגנת בדרך כלל בשטח שבין תא הגזים ובין הקברות. היא הייתה מנגנת
בלי הפסק בכלי נגינה, שנשדדו מהקרבנות.
עבדתי אז כטייח
בקרבת מקום וראיתי את כולם. אנשי הס.ס. ציוו על המנגנים לנגן את המנגינה "ea geht alles voruber, ea gelit alles vorbei kommt eiu Reiter
gefahren, bricht diet". ניגנו בכינור,
בחצוצרה ובאקורדיון. הנגינה נמשכה זמן מה.
אחר כך העמידו
את יושב ראש מועצת הזקנים בזאמושץ על יד הקיר והיכו אותו עד זוב דם בושטים,
שבקצותיהם הייתה עופרת, בעיקר בראש ובפנים. היכו: אירמאן, איש הס.ס. השמן שווארץ,
שמידט וכמה שוטרים. על הקורבן הזה ציוו לרקוד ולקפוץ תוך הכאות ובלוויית המוסיקה.
אחרי כמה שעות הביאו לו פרוסת לחם והכריחו אותו על ידי מכות לאכול. הוא עמד, מכוסה
דם, אדיש, רציני, לא שמעתי אף נאקה. עינויי האיש הזה נמשכו שבע שעות. אנשי הס.ס.
עמדו וצחקו: "זהו איש חשוב יותר, נשיא מועצת היהודים" – קראו בקול
ובבריונות. רק בשעה שש בערב, הוביל אותו שמידט אל קבר, ירה בראשו ודחפו ברגלו אל
ערימת הגוויות, שנחנקו בגזים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה